כל הניידים

כמו הכוכבים נעלמים לאט
בזוהר של זהב השמש,
היינו זה לזה פינה,
לאחר להיות עלה שלכת,
– כל אחד מהם נשא האזעקה שלו
אצלנו בבית מבלי להפריע.

אנו מקבלים בברכה כל נפגשנו,
הליכה ללא טיפול במשך כל סעודה,
חיוך אחד ענה
בשעת פעמון התוף ואת הלירה המונחת,
– כל אחד מהם נשא העצבות שלו
בשנת כבר עצוב עולמנו.

משוררים, אבירים, אסקר,
פילולוג מרווה עם ערימה של ספרים…
פתאום, בשביל מנורת הסמל – לזרוח רקטות!
עבור המטיף – בַּדחָן!
– וכולם נושאים את הזר שלהם
בשנת גן הפרחים כבר הגדול שלנו.

הצבעה:
( עדיין אין דירוגים )
שתף עם החברים שלך:
מרינה צווטאייבה
השאר תגובה